ניתוחי מעקפים: בקצרה

 העורקים המזינים את שריר הלב נקראים "העורקים הכליליים", ובאנגלית- coronary arteries . רוב הסיפורים על "הסתיידות העורקים",  ו- "הכולסטרול הרע" הם על הופעת חסימות בעורקים הכליליים והתקפי לב. היות ואיננו יודעים להעלים את החסימות, הרי מה שנותר הוא גישה נוסח השרברבים: האחת, הגישה הקרדיולוגית, בצינטור: להשחיל קטטר דק דרך העורק ודרך ומעבר להצרות, עליו להשחיל בלון, הרחבה בכוח על ידי הבלון, ואז לנסות למנוע מהקטע המורחב להתמוטט ולהיסגר שוב על ידי מעיין קפיץ המתרחב לתוכו, התומכן (Stent ). כלומר, לפתוח בכוח, אך להשאר עם העורק החולה. השנייה, הגישה הכירורגית, לחבר כלי דם אחר, בריא, אל העורק הכלילי  הבריא מעבר לחסימה, לעשות מעקף בריא לאזור החולה. מכאן השם, ניתוח מעקפים. בגישה הזו יש כבר עורק בריא המוביל את הדם לשריר הלב. כלי הדם המשמשים כמעקפים הם, בעדיפות ראשונה, עורקי החזה הפנימיים, שמות נרדפים: עורק השד הפנימי, "הממרי" . בעדיפות שנייה ושלישית העורק הרדיאלי, הנקצר מהאמה (היד), והוריד הספני, הנקצר מהשוק (הרגל).

 

וכמה מילים אישיות:

זה נשמע פשוט, ובעקרון: זה פשוט. כולו אינסטלציה! אז מה זה משנה כבר מי המנתח? מאוד משנה!

ההבדל בין המנתחים הוא:

- במספר המעקפים לחולה, לגביו יש גישות שונות, ורוב המנתחים לא מגיעים ל"ניתוח מלא"- דהיינו, מעקף לכול חסימה. ממוצע מספר החסימות לחולה הוא כארבע (לפי סקר ה- SYNTAX , עליו בפרק הבא). מספר המעקפים לחולה אצל רוב המנתחים הוא פחות משלושה. בגישתי לנושא התוצאות בידי הן שיש בממוצע 4.3 מעקפים לחולה; כמחצית מהחולים יקבלו חמישה מעקפים, כך שקרוב ל-100% מהחולים יקבלו "ניתוח מלא".

- ההבדל הוא בשימוש בעורקי השד (הממריות). כולם ישתמשו בהם, אך לא בהכרח בשניהם, ולא יצליחו בחלק גדול מהחולים לשמור על מקור דם נפרד לכול ממרי, כדי להבטיח גיבוי רחב יותר . בידי  ב- 95% מהניתוחים יהיה שימוש בשתי הממריות ותוך שמירה על מקורות דם נפרדים לכול ממרי.

 

בהרחבה:

ניסיון אישי:רשימת פרסומים בנושא: